קשה לעמוד בקצב… אחרי השקת אביר בשבוע שעבר, הפעם הוזמנתי לאירוע הבלוגרים לכבוד השקת מותג הבירות בזלת של מבשלת הגולן. לשמחתי, ההר הגיע למוחמד וההשקה נערכה בחדר הפרטי של פורטר אנד סאנס ברחוב הארבעה. לפורטר הוזמנו בערך עשרה בלוגרים לטעימת הבירות, למפגש עם הצוות ולארוחת ערב. ממש כיף להיפגש עם בלוגרים שכותבים על בירה, ולראות את הפנים מאחורי כל פוסט. למרות שרובם חוטאים בכתיבה גם על נושאים נוספים (כמו אוכל או יין, השם ישמור), גידול מספר הכותבים על בירה נותן עוד סימן אחד למי שמחפש סימנים לכך ששוק הבירה גדל.

מבשלת הגולן נוסדה בשנת 2006 כמיזם מקומי ופעלה בעיקר מתוך הברוהאוס שבקצרין. מי שרצה לשתות את הבירה היה צריך לבחור בין נסיעה (ארוכה) לקצרין לבין המתנה (ארוכה גם היא) לפסטיבל בירה גדול במרכז. בשנת 2009, כחלק מהעניין הגובר בשוק הבירה המקומי, רכשו יקבי רמת הגולן 50% מהמבשלה במטרה להגדיל את נתח בירות האיכות בארץ או במילים אחרות לעשות לבירה את מה שעשו יקבי רמת הגולן לשוק היין בארץ. כניסת יקבי רמת הגולן חוללה מספר שינויים  או מהפך, אם תרצו, במבשלה. הבירה עברה מיתוג מחדש, הבירות הקיימות עברו שינויים ונוספה גם בירה חדשה אחת. אחרי הקדמה קצרה פונתה הבמה לניקולאוס סטארקמט, הברומאסטר הגרמני של מבשלת הגולן ולבירות עצמן.

ניקולאוס, באנגלית עם מבטא גרמני, פתח את הטעימה עם בזלת פילזנר, בירת לאגר בהירה עם 4.9% אלכוהול, גוף קל ומרירות עדינה מאוד (IBU 27), עדינה מדי לטעמי. הבירה עוברת סינון קל (soft filter) כדי להתאים לסגנון, אולם היא עדיין עכורה למדי. ניקולאוס הסביר שכל הבירות של הגולן עומדות בחוק הטוהר הבווארי (זה פחות נורא מאיך שזה נשמע, החוק קובע כי בירה יכולה להכיל אך ורק מים, לתת, כשות ושמרים) והסביר שבגרמניה משמעות החוק דומה לתעודת הכשר בארץ. אחריה טעמנו את בזלת חיטה, בירת חיטה בהירה עם 5.1% אלכוהול, שמיוצרת עם 75% לתת חיטה. לבירה גוף בינוני, מיגוז נמוך, צבע ועכירות שמזכירים מיץ תפוזים, ארומות וטעמים פירותיים וחמיצות מורגשת. השמרים בבירה הם שמרים שיובאו במיוחד מגרמניה, ועברו את אישור הרבנות כדי לקבל הכשר. מי שעוקב אחרי הבלוג כבר מכיר את חיבתי הממש לא עזה לסגנון, אבל הבירה תהיה נעימה ומרעננת לחובבי הסגנון. הבירה השלישית שטעמנו היא בזלת אייל ענברי, בירת אייל עם 6.4% אלכוהול. ניקולאוס סיפר שההחלטה ליצור אייל התקבלה אחרי שהנשים בצוות הניהול (איילה וטלי בין השאר) חזרו מסיבוב באירופה פעורות פה, שם טעמו בין היתר פעם ראשונה שימיי, וגילו להגדרתן יין. האייל שנבחר, נוצר בהשראת שלוש סגנונות אייל – הבלגי, האירי והגרמני (גם בגרמניה, מעוז הלאגר והחיטה, יש בירות אייל, מסוג Alt). הבירה בצבע ענבר כהה, עם ראש קצף לבן, גוף בינוני ומתיקות נעימה. בירה טובה עם מורכבות מעניינת למרות שאני מוכרח להודות שאני קצת התבלבלתי מהשילוב של שלושת הסגנונות. סיימנו עם טעימת בזלת דאבל בוק, בירת לאגר כהה חזקה עם 8% אלכוהול. הבירה (בה"א הידיעה) מבחינתי. צבע שחור אטום, מעט קצף, ארומות של שוקולד וקפה וגוף מלא. בירה מורכבת שעוברת ישון של חודשיים לפני הבקבוק. ניקולאוס הגדיר את הבירה "Good mod in a bottle", אני בהחלט מצטרף להגדרה. שווה להזכיר שכל הבירות לא מסוננות ולא מפוסטרות (!), החלטה מאוד אמיצה עם משמעויות רבות לגוף מסחרי המייצר נפחים של 10,000 ליטר בחודש. חוסר הפיסטור משפיע ישירות על חיי המדף של הבירות, המוגבל ל 4 חודשים בלבד.

בסיום שלב הטעימות הוגשו מנות מצוינות שהותאמו לבירות ואני ניצלתי את הישיבה ליד ניקולאוס לשיחה על דברים ברומו של עולם, כלומר על בירה. ניקולאוס למד שש שנים להיות ברומאסטר אבל למעשה התחיל בעבודה במבשלה מקומית בבוואריה. הוא עובד כרגע גם בגרמניה וברוסיה בתור יועץ ועבד לפני במבשלות ביפן ובמזרח אירופה. דיברנו קצת על המבשלה בקצרין והוא סיפר שבניגוד למקומות אחרים בהם עבד בעבר במבשלת הגולן אין כמעט אוטומציה. לא לוחצים על כפתור ומקבלים בירה בתהליך סגור. חלק מהתהליכים מתבצעים במכלים פתוחים עם השגחה מתמדת, המיגוז הוא טבעי (לא CO2 טכני כהגדרתו) בועות קטנות שנוחות יותר לשתיה. שאלתי את ניקולאוס על העדפותיו לבירות (מעבר למותג בזלת) והוא סיפר שהוא גם מבשל בירה בבית, אבל שהבירה הביתית שלו אוזלת הוא מעדיף ביטבורגר (פילס גרמני), אוגוסטינר (מבשלה איכותית ממינכן) או מותגים בווארים מקומיים.

למרות ה"בוטיקיות" של המבשלה, מבשלת הגולן מתנהגת כמקצוענית אמיתית – עם כוסות ממותגות ומותאמות לסגנון, כוס גבוהה ופתוחה לבירת החיטה וכוס דקה, נמוכה וסגורה לשאר (הכוס הדקה והסגורה עוזרת ללכוד את הארומה של הבירה בעוד בירת החיטה העמוסה בארומות יכולה להימזג לכוס גבוהה), עם תחתיות לכל בירה ועם פירוט מרכיבי הבירה, סוגי הלתת והכשות ותהליך הייצור על גבי תווית הבקבוק, כפי שנהוג במבשלות הבוטיק האמריקאיות. הם אולי נראים כמו פרטים שוליים, אבל אלה פרטים חשובים המשלימים  את חווית השתיה ומקדמים את תרבות הבירה בישראל צעד גדול קדימה. כרגע ניתן לרכוש את ארבעת סוגי הבירות בבקבוקי 330 מ"ל במחיר של 13-15 ש"ח לבקבוק ובעוד חודש נוכל גם לראות בקבוקי 750 מ"ל, עם פקקי שעם, במחיר שנע סביב ה 30 ש"ח.

לחיים,

דרור.

ביום ראשון האחרון הזמין אורן אברשי קבוצת בלוגרים, חובבי בירה ובשלנים ביתיים להשקת אביר – בירה ישראלית חדשה מבית טמפו. אביר, מסתבר, הייתה בין הבירות הראשונות שיוצרו בארץ ויצורה החל עוד בשנות המנדט הבריטי. הבריטים, שהסתובבו פה אז, נכנסו לכל בר ופשוט ביקשו A Beer, מה שהפך בעברית לאביר. אחרי שנות המנדט, בשנת 1952 כשהוקמה "מבשלת השיכר הלאומי" בנתניה החליטה המבשלה הצעירה לקרוא לבירת הדגל שלה אביר על שם הבירה המיתולוגית. עד כאן ההיסטוריה.

הבירה בגלגול השלישי, התחילה למעשה בתור בירה מיוחדת של טמפו לחגיגות ה 60 למדינה. בחברה ביקשו להחיות את הבירה וחיפשו אנשים שהכירו את הבירה, שתו אותה וביקשו מהם לשמוע איך היא היתה. לאט לאט ליקטו פרטים (המתכון המקורי לא נמצא) והחלו בניסויים, תחילה במעבדה ואחר כך בכמויות גדולות יותר. לאחר ששיחזרו את הבירה כמיטב יכולתם, הפרויקט נעצר ולמעשה בטמפו לא בדיוק ידעו איך להמשיך ומה לעשות עם הבירה, עד לאחרונה. עכשיו החליטו בטמפו לשווק את הבירה כמחווה לאותה בירה היסטורית. זוהי מעין בירת בוטיק המיוצרת בכמויות קטנות , תוך הקפדה על תהליך, חומרי גלם ואיכות אבל במבשלה גדולה. הכמויות קטנות יחסית לטמפו כמובן, כל batch הוא של 200 עד 350 חביות של 20 ליטר (תעשו את החישוב בעצמכם) ומתבצע באותו הקו של היצור הרגיל, מה שמוסיף קשיים לתהליך.

אביר היא בירת לאגר. היא נוצרה כמחווה לסגנון ה IPA, אבל היא לא IPA, עובדה שגרמה לרוב המשתתפים להרים גבה. הבירה בהירה, עם ראש קצף לבן דליל. גוף בינוני, מתקתקה יחסית (IBU 18) עם 6.5% אלכוהול. איפה הכשות אתם שואלים ? בעיקר בארומה, שם ניתן להבחין בה בבירור. וגם בגרפס, תסלחו לי. לבירות כשותיות יש מבחן לא כתוב והוא מבחן הגרפס (או שיהוק בשבילכם). אין מה לעשות, כשות מרגישים בגרפס ואביר עברה את המבחן בציון גבוה. הארומה מגיעה מתהליך שדומה ל dry hopping. רק דומה מכיוון שבטמפו אין את האמצעיים הטכניים לבצע את התהליך, כנראה מכיוון שעד היום לא היה בו צורך… מעבר לנתונים הטכניים הבירה קלה מאוד לשתיה ,מאוזנת ומהנה. היא מפוסטרת מעט ומאוד רגישה ולכן חיי המדף שלה הם חודשיים בלבד. היא מאוחסנת בטמפו בקירור ודורשת אחסנה ומזיגה מחדר קירור גם בבר (מה שמיידית פוסל 95% מהברים בארץ , פרט אולי לפורטר אנד סאנס ועוד מספר ברים נבחרים).

האירוע התקיים במקום היחיד בו אפשר כרגע לשתות את אביר – במסבאה ישראלית באותו השם, בסוף רחוב דיזינגוף בתל אביב. אמיר, אחד מבעלי המקום, סיפר שהיזמים חיפשו קונספט לבר החדש והתלבטו בין היתר בין פאב אנגלי לאירי ולבסוף החליטו על מסבאה ישראלית. מבחר הבירות במקום כולל את הארסנל של טמפו מחבית בכוסות של רבע, שליש, חצי וגם ליטר. שליש אביר יעלה לכם 27 ש"ח וחצי 34 ש"ח.

המקום שיפתח רשמית בתחילת ספטמבר, מכיל שלל גימיקים כמו לוקרים אישיים (לשמירת כוסות), תפריט בירות מהחבית שמוטבע בחותמת על השולחן ותפריט אוכל שכולל גם שווארמה, קבב או דג בחצי פיתה.

האירוע הסתיים בסביבות 22:00, יצאנו אני ושותף השתיה שלי והחלטנו שהערב עוד צעיר, יש זמן לעוד בירה. מצוקת החניה הכתיבה להישאר באזור כך שהגענו לבר הנביאים ברחוב ירמיהו הסמוך. ישבנו בחוץ ובהעדר מבחר, הזמנו את ה default, גולדסטאר מהחבית. אחרי אביר, גודלסטאר החווירה והפכה לבירה חלשה, ללא גוף. משהו שקרוב יותר למים מאשר לבירה אמיתית (ואני בדרך כלל מסתדר עם גולדסאטר לא רע). אביר היא בירה טובה, אני אשמח לשתות אותה גם בעוד מקומות בעיר, גם אם היא לא IPA.

עוד תמונות פה.

לחיים,

דרור.

כשחזרתי מהשבוע האנגלי שברתי שיא שלילי חדש. אחרי שלושה ימים בבית הייתי שוב על מטוס, לאמסטרדם. הימים עדיין היו ימי מונדיאל והנבחרת ההולנדית הציגה יכולות טובות. ההמראה ושריקת הפתיחה של המשחק הונלד-סלובקיה תוזמנו במקביל ובזמן שהולנד התקדמה לגמר, אני ועוד שלל אוהדים הולנדים ישבנו במטוס, מנותקים מן העולם, כמעט. הטייס הבין את המצוקה וסיפק עדכונים בכל גול, לא טוב כמו לראות את המשחק, אבל גם זה משהו.

אם עוד לא הסקתם מהפוסטים הקודמים על אמסטרדם ואם לא אמרתי זאת בבירור – אמסטרדם היא עיר נפלאה לחובבי בירה. הגבול המשותף עם בלגיה וגרמניה והקירבה היחסית לארצות סקנדינביה מאפשרים שפע של בירות מכל אירופה וגם מארצות הברית (המפיץ האירופאי של המון מבשלות אמריקאיות נמצא בהולנד). הפעם, השלישית בזמן האחרון, ביקרתי במעט מקומות חדשים ובעיקר חזרתי למקומות המעולים שהכרתי. מקום חדש אחד היה Belgisch Biercafe, בר קטן וחם (מיזוג אויר הוא נדיר בברים) שמגיש מבחר סביר של בירות בלגיות, שום דבר שלא פגשתי קודם, אבל הוא היה ממש קרוב למלון שלי.

חזרתי לבקר שוב ב Bierproeflokaal in de Wildeman, בר הבירות ששוכן במזקקת ג'ין ישנה וכולל תפריט בירות מדהים (17 ברזים, מעל ל 200 סוגי בירה בבקבוק). הפעם שמתי לב שהמקום מחזיק לוקרים עם כוסות שנשמרות במקום עבור הלקוחות הקבועים (כמו בבתי הבירה בגרמניה). לאחד מהם היתה Stein (כוס בירה כבדה עשויה בדרך כלל מחרסינה ולעיתים עם מכסה ממתכת שמתאימה בעיקר ללאגרים) שהייתי פשוט חייב לצלם. אם מסתכלים מקרוב מגלים שזה שטיין של אנהייזר-בוש חברת הבירה הענקית שמייצרת בעיקר בירות מסחריות וחלשות כדוגמת באדוויזר האמריקאית. "זה היה שייך לחבר שעבד שם פעם" הוא התנצל. המילוי שהוא הזמין היה כמובן טוב יותר.

כל זה היה שולי לעומת ההמשך. בתזמון חלומי, בזמן שהייתי בעיר התקיים אירוע טעימה של מבשלת brewdog הסקוטית בבר beer temple. לא יכולתי לבקש יותר. ביום רביעי התייצבתי במקום בשעה 19:00 ותפסתי מקום קרוב לבר, עם פנקס הטעימות ועט. הכניסה עלתה 15 יורו והמקום היה מלא לחלוטין. זה היה ערב חם (השמש בהולנד שוקעת אחרי 21:00 בקיץ), וכמובן שהמקום לא היה ממוזג, כך שמדי פעם בין בירה לבירה יצאתי לשאוף אוויר. Brewdog, בכמה מילים, היא מבשלת מיקרו / בוטיק איכותית מסקוטלנד שמייצרת בירות קיצוניות, אגרסיביות ולא מתפשרת על איכות. המבשלה עשתה הרבה כותרות בזכות העובדה שבישלה (יותר מפעם אחת) את הבירה החזקה בעולם, עם 32% ו 41% אלכוהול. הטעימה, כך הובטח, תכלול 9 בירות ותסתיים עם הבירות החזקות.

הטעימה התחילה חצי שעה אחרי כשפיטר בעל המקום הציג את ג'יימס, שהקים יחד עם מרטין את המבשלה בשנת 2007, והעביר אליו את המיקרופון. מאותו רגע ג'יימס, באנגלית במבטא סקוטי, העביר את הטעימה מתחילתה ועד סופה, בהומור ובהתלהבות. הבירה הראשונה שטעמנו היתה 77 לאגר, 4.9%. בירה מסוג לאגר/פילזנר קלה, עם מרירות נעימה, סטנדרטית אבל עשויה היטב. 77 הוא קיצור של דגם סירת דייג (Ocean Quest BF 77), שג'ייימס, דייג בעברו, בילה ועדיין מבלה בה חלק גדול מהשנה.

ג'יימס מספר שלאורך השנים שבהם המבשלה קיימת היא סיפקה לתקשורת אין ספור שערוריות והכעיסה כמעט את כל מי שאפשר בסקוטלנד ובאירופה כולה. מקרה אחד קשור לבירה השניה שטעמנו, Trashy Blonde. כדי להשיג מימון, הם השתתפו בתחרויות יזמים צעירים של בנק HSBC והציגו את הבירה. כשהגיעו לתחרות כלל צוות שופטים גם שופטת אחת, ששאלה על פשר השם של הבירה וגם על כך שבחלק מהעלונים וחומר השיווק שלהם מופיעים גם שימושים במילה לסבית. מרטין ענה "אין לנו שום דבר נגד לסביות, למעשה יש לי בבית כמה DVDs רק עם לסביות". כמובן שם לא זכו בתחרות. מקרה שני היה בתחרות היזם של סקוטלנד לשנת 2008. בטופס ההשתתפות השאלה האחרונה ביקשה פירוט (של לא יותר מ 300 מילים) על הגישה והתרומה של הארגון לחברה ולסביבה. כשג'יימס הגיע לענות על השאלה, זה היה אחרי שאלון ארוך ויום ארוך אז הוא פשוט ענה תשובה כנה : "I am not fucking Mother Teresa". זה כמובן עורר כותרות, במיוחד מפני שבתרגום שקיבל נשיא רומניה לשעבר שהיה חבר בצוות השופטים, היה כתוב שהם כן מקיימים יחסים עם אמא טרסה… למרבה התדהמה הם זכו בתחרות.

חזרה לבירות. אותה Trashy Blonde היא בירת פייל אייל או ביטר כפי שקוראים לה האנגלים, 4.1%. בירה זהובה עם ראש קצף לבן דליל. ג'יימס מסביר איך לטעום, ללגום ולגלגל 4 שניות בפה לפני שבולעים, שניה עבור כל אחוז אלכוהול (נראה אתכם עושים את זה אח"כ הוא צוחק). באף קיווי, קינמון, ליצ'י, טופי. מרירות בתחתית הלשון (40 IBU). הם משתמשים כאן בכשות מניו זילנד הוא מספר. אחריה נמזגה 5am saint, אמבר / Red אייל, 5%. בירה מרירה יותר ביחס לסגנון. ג'יימס מסביר על תהליך הבישול והוספת הכשות לבירה באנלוגיה להכנת תה (בכל זאת הוא סקוטי). אני מריח מעט קפה, תפוז. בירה קלה לשתיה עם סיומת קצרה ולא מרירה. אחריה Zeitgeist, שווארצביר, 4.9%. שווארצביר, למי שלא מכיר, זהו לאגר (תסיסה תחתית) בצבע כהה עד שחור. למרות הצבע אילו בירות קלות יותר ולא מורכבות בהשוואה למגבילות הכהות ממשפחת האייל. בבירה ריחות של קפה, מעט שוקולד מריר. גוף קל מאוד וסיומת יבשה – פילזנר שחור.

אחרי 4 הבירות הראשונות, העברנו הילוך והדברים התחילו להיות מעניינים יותר. הבירה הבאה היתה Punk IPA, אינדיאה פייל אייל, 6%. זוהי בירת הדגל של המבשלה עם סיפור מעניין מאחוריה. כשרק התחילו לבשל בירה, אחרי שלקחו הלוואות ורכשו ציוד וחומרים הבטצ' (תהליך הבישול, התסיסה והביקבוק בשלמותו) הראשון היה של הבירה הזאת. ג'יימס מספר שמשהו בתהליך לו עבד כמו שצריך וכשניסה לסדר את הדברים התכופף למיכל הבישול וכל מה שהיה לו בכיסים, כולל  הטלפון הנייד ומפתחות הרכב נפלו לmesh. זו הבירה הראשונה שבושלה עם טלפון ומפתחות הוא אומר בחיוך. הוא ממשיך ומספר שהבירה מבושלת על פי מתכון שנמצא בספר בירה מלפני 190 שנה, כשחלק מהבאטצ'ים מיושנים בחביות אלון בים! (באותה ספינת דייגים) כמחווה לסגנון המקורי בו הבירה יושנה במסע בין אנגליה להודו. הבירה בצבע ברונזה בהירה עם קצף לבנבן סמיך. המרירות כאן היא ישר לפנים, אין חוכמות. מי שאוהב את הסגנון ייהנה מכל לגימה. על התוית שלה כתוב: "זאת לא בירת המכנה המשותף הנמוך ביותר, זאת בירה אגרסיבית. לא אכפת לנו אם את/ה לא אוהב אותה." אחריה עברנו לטעום את אחותה הבכורה, Hardcore IPA, אינדיאה פייל אייל כפול, 9.2%. איך אני אתאר אותה ? כשות נוזלית. בבירה משתמשים בכמויות מטורפות של כשות מה שמביא אותה ל 150 IBU. מיד אחרי הלגימה הכשות משתלטת ולא מרפה גם אחרי הבליעה, ממש מרגישים את המרירות יורדת לאט לאט בגרון. לא קל לשתות, אחרי לגימה שלישית הגרון פשוט מתעייף. לעומתי, ג'יימס סיפר שכרגע זו הבירה האהובה עליו.

הבירה השביעית היתה Paradox, אימפריאל סטאוט, 10% הבירה מיושנת בחביות ויסקי סקוטי למשך 6 חודשים וזה בהחלט ניכר בטעמים. צבע שחור אטום, מעט קצף מוקה. באף, קפה, טופי, קוקוס, וניל… אתם יודעים מה ? במקום שאני אתאר ,תיראו ותישמעו את ג'יימס. זאת הבירה שהכי אהבתי, מורכבת אבל מהנה באותו זמן. אני לא היחיד שאהב את הבירה, בשנת 2006, brewdog ביקרו את מייקל ג'קסון  (לא כוכב הפופ, אלא מומחה הבירות הבינלאומי ז"ל, ששווה להקדיש לו פוסט נפרד) וביקשו את דעתו על הבירה. הוא טעם ואמר להם מיד להקים מבשלה.

ואז הגיע הרגע שכולם חיכו לו – טעימת הבירות החזקות. הראשונה, Tactical Nuclear Penguin, אימפריאל סטאוט, 32%. זו לא טעות. הבסיס לבירה הזאת היא Paradox, אלא שאז היא מיושנת שנה נוספת בחביות ויסקי ועוברת תהליך של הקפאה במינוס 25 מעלות ,הפשרה חלקית, הוצאת המים/קרח (המים קופאים לפני האלכוהול) וחוזר חלילה. חוזרים על התהליך 8-9 פעמיים במשך חודשיים עד לתוצאה הסופית. זהו תהליך מסובך ויקר, עד היום בוקבקו רק 500 בירות כאלה והן נמכרות במחיר 35 פאונד. התוצאה הסופית קרובה יותר לויסקי מאשר לבירה. צבע שחור, ראש קצף וגיזוז כמעט ואין, הנוזל שמנוני ומזכיר סירופ. צריך לשתות לאט בלגימות קטנות. מעניין, אבל מורכב מדי עבור בירה. הבירה האחרונה שטעמנו היא Sink The Bismarck, אינדיאה פייל אייל, 41%. זו לא טעות. ג'יימס סיפר שהכוונה בבירה היתה לקחת את הבירה שהם הכי אוהבים ולהעצים אותה עד לרמת ויסקי. הבירה מכילה פי ארבע כשות מ IPA וגם כאן התהליך כולל הקפאה חוזרת. התוצאה למרבה הפלא לא רעה. לבירה יש גיזוז נעים וארומה כשותית מרשימה. גם כאן מדובר בויסקי יותר מבירה וכמובן שהבירה הזאת לא הולכת לכבוש אתכם. זוהי בירה שיוצרה רק בבטצ' אחד, ולא ניתן להשיג אותן כמעט בשום מקום. את הבקבוקים שטעמנו ג'ייימס הביא איתו בטיסה במיוחד.

מעבר לגימיקים של הבירות החזקות, הטעימה סיפרה את הסיפור של brewdog, מבשלה ואנשים שהולכים עם האמת שלהם בלי פשרות. ג'יימס ומרטין החליטו בגיל 24 שהם מעיזים לנסות להגשים את החלום שלהם. הטעימה כללה עוד המון סיפורי גבורה על בנקים, הלוואות, נסיעות אין סופיות מפאב לפאב בסקוטלנד כדי לשכנע בעלי פאבים למזוג את הבירה ועוד שאר השלבים שגרמו להם להצליח בסופו של דבר. אני יצאתי מהטעימה מלא השראה, הערכה ואלכוהול.

עוד תמונות פה.

לחיים,

דרור.

לפני מספר שבועות השיקה טמפו את הבירה ניוקסל ברואן אייל בישראל. אם אתם מוכנים להישבע שהבירה כבר נמצאת בארץ, אתם לא טועים. עד לאחרונה היא יובאה על ידי י.ד. עסקים אולם בעקבות רכישת המבשלה על ידי היינקן, הועבר היבוא לטמפו. אירוע ההשקה נערך בבית השגריר האנגלי ברמת גן. היה זה ערב של יום חם ולח, כמו שרק מזג האויר בישראל יודע ליצר. הגעתי בסביבות השעה שמונה ונכנסתי לבית עם קצת טקס בישבן, הרי לא כל יום מתקיימת השקה בבית שגריר אנגליה. לכבוד האירוע הוקם בר, פוזרו פינות ישיבה והוקמה במה קטנה בגינת הבית (חתיכת גינה יש שם). ניגשתי לבר וביקשתי שליש. זכרתי את הניוקאסל מרה יותר ופחות נעימה לשתיה. אולי היתה זו האווירה, אחוזי הלחות שעדיין נשארו באויר או הכוס החדשה, בכל מקרה הבירה היתה קרה ומרעננת, מתקתקה עם רמזים לקרמל. בירה טובה.

מכיוון שהשגריר לא יכול היה לכבד אותנו בנוכחותו, הוזמן לבמה עובד שגרירות אחר (נספח צבאי, אם אני לא טועה) וגנב את ההצגה. במבטא אנגלי כבד ובהתלהבות אמיתית סיפר על העיר ניוקאסל ועל הבירה וסחף תשואות מהקהל. אנשי טמפו שעלו אחריו התקשו למצוא מילים נוכח המפגן המרשים. אחריהם עלו ירמי קפלן וחמי רודנר להופעה. האירוע היה נעים, מוקפד ופשוט התאים לקונספט של ניוקאסל.

לא נשארתי להופעה, הייתי צריך עוד לארוז הלילה ולהתכונן לטיסה, פחות מ 24 שעות אחרי אני באנגליה.

השאלה שנשאלת בכל מקום באנגליה בו אתה מזמין בירה היא "Lager or Bitter ?". ביטר הוא שם כללי שהאנגלים נתנו לאייל מריר (כשותי) אבל גם לאיילים אחרים. התשובה שלי הייתה תמיד ביטר, אבל לצערי ברוב המקומות כמות ברזי הלאגר עלתה על כמות ברזי האייל. לא תמיד זה היה כך. במשך מאות שנים הבירות הפופולאריות באנגליה היו בירות בתסיסה עילית, והן עדיין שומרות על מקומן למרות שכיום הלאגרים מהווים יותר מ 50% מהשוק. בנוסף לעובדה שאייל שלט שנים רבות, צורת ההגשה המקובלת ביותר באנגליה לבירה היא עדיין במזיגה ידנית ללא תוספת של CO2. הבירות שלא עוברות פיסטור, נמצאות בחביות וממשיכות את התסיסה בפאב. השם שניתן לאיילים האלה הוא Cask Ale או Real Ale.

המעבר מאייל ללאגר הטריד רבים מהאנגלים והיה נושא לדיון ברמה הלאומית, כך הוקם ארגון CAMRA שמשמעו Campaign for Real Ale, שחרט על דגלו לקדם את האיילים על פני הלאגרים. הארגון הוקם בשנת 1971 ומאז מקדם את האיילים האנגלים בכל דרך. החל מפרסום רשימות פאבים בהם אפשר למצוא אייל אמיתי, ארגון פסטיבלי בירה (כולל פסטיבל הבירה השנתי בלונדון – GBBF) , פרסום רשימת מבשלות אייל אנגליות אבל מעל לכל בעיקר בחינוך הצרכנים שיש בירה טובה יותר מהלאגר הטפל והזול שניתן למצוא בכל מקום. הארגון הפך לחותמת ההכשר של הבירות האנגליות וכדי להקל על הצרכנים, אפשר למצוא על הבקבוקים את הלוגו של הארגון עם הכיתוב camra says this is real ale.

לאגר או ביטר זו השאלה, אבל ללא קשר לתשובה תקבלו ברוב המקרים בירה עם אחוזי אלכוהול נמוכים. הממוצע נע סביב 4%  בהתאם לסגנון. Bitter - בירה עם עד 4.1% אלכוהול, Best Bitter – מ 4.2% ועד 4.7% ו Premium Bitter /  Extra Special Bitter – עם 4.8% ומעלה. כך שניתן למצוא IPA עם 4% אלכוהול… מוזר. כדי להתאים את הלאגרים לקהל האנגלי מייצרות המבשלות גרסאות מופחתות אלכוהול כמו Beck's Vier – הבק'ס פילזנר הידועה עם 4% אלכוהול או 4% Stella Artois עם כיתוב Triple Filtered המתנוסס על הברז בגאווה. לא טעמתי, איזה טעם כבר יכול להיות לסטלה שסוננה שלוש פעמים ??

הפעם ישנתי בעיר קטנה, לא רחוק משדה התעופה הית'רו והמבחר שהיה לפני לא היה גדול. במלון ניסו למכור לי במחיר מוזל שישיית באדוויזר לכבוד המונדיאל, סירבתי בעדינות ובחרתי באייל היחיד שהיה להם Boddingtons שמו. אייל בהיר זהוב, עם גוף מלא, ראש קצף קרמי וטעמי קרמל. רק 3.8%, בירה קלה לשתיה אבל ללא רשמים מיוחדים. בפאב העתיק ביותר בעיר (The Red Cow) בחרתי ב John smith's extra smooth, בירה קלה עם ראש קצף קרמי, סמיך ומדהים, גוף בינוני קרמי וחלק מאוד. זו אחת מהבירות הנמכרות יותר באנגליה, אני מאוד נהניתי ממנה. בירות כאלה לא דורשות מחשבה מיוחדת או התעכבות על הפרטים, פשוט לשתות וליהנות. האחרונה ששווה להזכיר היתה בשדה התעופה, Wells Bombardier שנמזגה מ cask בצורה ידנית. בירה כהה, עם ראש קצף לבן בוהק, מרירה משמעותית מכל שאר הבירות שטעמתי באנגליה. הבעיה היחידה היתה שבמזיגה מ cask אין תוספת של גז CO2 וזה הפריע לי. דמיינו קולה ששכחתם פתוחה… אני לא מצליח להבין מה הקטע בבירה בלי גיזוז.

כמו בכל מקום אחר בחו"ל בו אני מבקר, גם כאן נכנסתי לסופרמרקט כדי לבדוק את הבירות. הימים ימי מונדיאל, והנבחרת האנגלית (החלשה) מגויסת להעלאת מכירות הבירות. Carlsberg for England מופחתת אלכוהול (3.8%), סטלה ארטואה בבקבוק זכוכית קל המזהם פחות את הסביבה, סיידרים אבל גם בירות המבושלות במיוחד עבור הסופרמרקט (מרקס & ספנסר) עם האישור של camera. אותן קניתי.

מה לגבי בירות אנגליות בישראל ? אחרי שנים רבות של מחסור היום כבר אפשר למצוא מבחר יפה. ניוקאסל ברואן אייל, סדרת פולר'ס  - לונדון פרייד ,ESB, לונדון פורטר, גולדן פרייד ו Honey Dew ושתי עולות חדשות – בלהייבן בסט ובלהייבן סטאוט.

עוד תמונות פה.

Cheers,

דרור.

חזרתי מאנגליה ובקרוב יהיה פה גם פוסט. עד אז, תהנו מכמה תמונות.

דרור.

לפני מספר שבועות נגזר עלי להפסיק לשתות אלכוהול. יומיים לפני פסטיבל מעברות העשירי שמתי לב לנפיחות במרפק וביקור אצל הרופא קבע שמדובר בדלקת. "קח את הכדורים האלה פעמיים ביום למשך עשרה ימים והכל יעבור". כששאלתי אם אני יכול לשתות בירה בזמן הטיפול אמר, "תשתדל שלא, אבל אם זה ממש חשוב לך תשתה מעט". מה אני עושה ? חשבתי לעצמי, מה עם פסטיבל מעברות ? מה עם מסיבת בישול הבירה של חובבי ציון ? סמואל אדאמס לונגשוט ? ובניהם ?

אחרי התלבטות קצרה, החלטתי: על מעברות אני לא מוותר. אני אתחיל את הטיפול יומיים באיחור, שום דבר רע כבר לא יקרה. על מסיבת בישול הבירה של חובבי ציון ויתרתי, לא הייתה ברירה אחרת. עד סמואל אדאמס לונגשוט היו תשעה ימים בדיוק. אני אקצר את הטיפול ביום אחד , עד אז זה בטח יעבור, אמרתי לעצמי. ובניהם ? בירה ללא אלכוהול, נדלקה נורה מעל ראשי.

אז מה זו בעצם בירה ללא אלכוהול ? (רמז – כמה זמן נמשכה מלחמת מאה השנים ? קצת יותר - 116 שנה ) ב Alcohol-Free Beer יש בעצם מעט אלכוהול – עד 0.5%. אל תתבלבלו עם בירה שחורה או Root beer, המשקאות האלה נקראים Non-Alcoholic Beers וטעמן שונה מבירה "לבנה", הכינוי שדבק בישראל לבירות האלכוהוליות. רוב הבירות ללא אלכוהול הן מסוג לאגר, אבל בעולם אפשר גם למצוא איילים ללא אלכוהול, כולל סטאוטים. 

מלא במוטיבציה התחלתי לחפש בירה ללא אלכוהול. כמה חיפושים בגוגל, והנה רשימה של בירות ללא אלכוהול שאפשר למצוא בארץ – קוברה, בק'ס, ארדינגר וקרומבאכר - עכשיו נותר רק למצוא אותם בחנויות. הנסיון הראשון היה בסניף של טיב טעם ברעננה, זכרתי שהמבחר שם מכובד, אבל הביקור העלה חרס בידו, אפילו לא אחת. את הנסיון השני עשיתי בבית המשקאות של נפתלי וגם שם לא מצאתי כלום. בשלב הזה כבר התחלתי לדאוג. כמוצא אחרון פניתי ליבואנים עצמם בשאלה איפה אפשר למצוא את הבירות ללא האלכוהול ? חברת הכרם מסרה שהם הפסיקו את היבוא של קוברה על כל גווניה לפני כשנה ולכן אי אפשר יותר להשיג את הבירה, הנציג של קרומבאכר הבטיח שיחזור אלי עם תשובות ומאז לא שמעתי ממנו (תודה לשחר הרץ שניסה לעזור בנושא ובכלל). רק י.ד. עסקים, יבואני בק'ס וארדינגר, דאגו לעזור לי למצוא את הבירות. עם רק שני סוגי בירות ביד הרגשתי שמשהו חסר והמשכתי את החיפוש. ניסיתי את מזלי בסניף טיב טעם (הענק) ברמת החי"ל בתל אביב ושם כמעט בכיתי משמחה למראה בלטיקה 0 ואובולון (obolon) ללא אלכוהול. זהו, השלמתי את מלאכת האיסוף הגיע הזמן לטעימות. 

מזגתי בק'ס לכוס פילזנר צרה. הבירה הציגה ראש קצף לבן, גבוה, מעט דליל וצבע בהיר יותר מאחותה האלכוהולית. מיגוז ערני ומורגש, גוף קל עם מרירות אופיינית לסגנון ואולי אף מודגשת מדי. אוהבי הסגנון יסתדרו איתה מצוין. את הצמד מברית המועצות לשעבר ניסיתי בערב למחרת. אובולון,  מהמבשלה המובילה באוקראינה, היתה זהובה, עם ראש קצף לבן נמוך. המיגוז עדין, ללא מרירות, עדינה מאוד עם סיומת קצרה. מאוד קלה לשתיה.  באלטיקה 0 היתה דומה. ניסיתי להריח ולא הייתה ארומה, האף היה פשוט ריק. גם היא הייתה מאוד קלה לשתייה, ללא סיומת וללא מרירות, ולפתע הבנתי… היא לא באמת מזכירה בירה, באותה מידה אפשר לשתות מים. מאוכזב, חזרתי לגרמניה ולארדינגר. כאן לשם שינוי, מדובר באייל ללא אלכוהול. הבירה צבעה את הכוס הגבוהה בזהב עמוק עכור כשהיא מותירה ראש קצף גדול ולבן שלא היה מבייש אף בירה. באף, ריח טוב של בירת חיטה. עד כאן לא הבחנתי בשום שינוי. בטעם כמובן שניתן להרגיש את החוסר באלכוהול. הבירה מחליקה ונעלמת במורד הגרון ומשאירה מעט מדי טעם, אבל בבירה ללא אלכוהול מדובר והטובה ששתיתי.

למה לשתות בירה ללא אלכוהול ? כל חובב בירה או רופא יכול לספר שבירה היא משקה בריא המכיל ויטמינים, מינרלים ונוגדי חימצון. אבל כמובן ישנם מצבים, כמו לפני נהיגה, בעבודה או אחרי ספורט בהם לא רצוי לשתות אלכוהול. בגרמניה, שם זוכות הבירות להצלחה, מתייחסים לבירות ללא אלכוהול כמשקה בריאותי ואפילו איזוטוני. ארדינגר, היא ספונסרית של תחרויות טריאתלון וריצה בהן האתלטים שותים את הבירה מיד אחרי קו הסיום כדי להחזיר במהירות את הנוזלים והמינרלים שהגוף איבד במאמץ. ביטבורגר (לאגר גרמני, שניתן למצוא גם בארץ), משווקת את הבירות ללא אלכוהול תחת המותג BitBurger Drive. יש עוד סיבה, חשובה לא פחות - פשוט כי אתה מעדיף בירה על כל משקה אחר.

לחיים,

דרור.

נ.ב. המרפק מראה סימני התאוששות. בקרוב אחזור לכתוב גם על האלכוהול בבירה.

 Previously on Lost בריסל: ברו-פאב מאכזב בכיכר העירייה, בר משנת 1928 עם בירה נפלאה בשם Hapkin, דיליריום קפה העמוס בבירות על כל שלושת קומותיו ופסל הילד המשתין.

בפינה בדיוק ממול ל Manneken Pis, נמצא הבר Le Poechenellekelder. ישבתי בשולחן בחוץ על המדרכה, צופה בהתקהלות האינסופית סביב הילד המשתין והזמנתי רושפור 6 – אחת הבירות של רושפור הטראפסטית והנדירה מבניהן (באיזשהו אתר קראתי שהבירה היא בסך הכל 1% מסך התוצרת של המבשלה). הבירה היתה בצבע חום-אדום עם ראש קצף לבן יפה. אני לא זוכר את שאר הרשמים, אבל לא אהבתי אותה. הבירה היתה עמוסה, מרוכזת משהו ולא קלה לשתיה. אולי בגלל הציפיות הגבוהות שהיו לי.

נכנסתי לתוך הבר, שהיה חשוך וריק, פרט לשולחן אחד שהיה תפוס על ידי שתי בובות, משעווה אולי, ששיחקו קלפים. בכל פעם שהסתכלתי עליהן נבהלתי. עוד בובות היו תלויות מהתקרה, שקושטה גם בבקבוקי בירה ריקים. על השולחנות והכסאות בפנים, הוטבעו על מתכת שמות של שחקנים ושאר מפורסמים (רובם מתים, אני חושב). בשונה משאר המקומות שביקרתי בהם בבלגיה, בבריסל מדברים צרפתית (ולא פלמית – שפה שמאוד קרובה להולנדית), ולכן גם לא מדברים אנגלית. כל הניסיונות להבין למה המקום נראה כמו שנראה לא צלחו.

משם המשכתי במורד הרחוב, מרחק הליכה של 10 דקות, לבר בשם Moeder Lambic. בניגוד למקום הקודם זהו בר מודרני ומואר שנפתח לפני חצי שנה, ולמרות שמו, מחזיק הרבה מעבר לבירות למביק.

46 ברזים של בירות מהחבית בעיקר ממבשלות בלגיות קטנות. לחובבי הלמביק יש שישה ברזים של מבשלת Cantillon המקומית וגם שש משאבות ידניות למזיגת בירות ב cask condition. נכנסתי וישבתי על הבר. על לוח שחור גבוה נכתב בגיר – Bière du mois – Suisse, בירות החודש - שוויץ. בירות משוויץ עוד לא טעמתי, לכן לא היססתי. ברשימה הופיעו 5 בירות בוטיק משוויץ, מתוכם אחת בסגנון האהוב עלי - IPA. שוב לא היססתי ובחרתי ב IPA בגרסת ה Cask, בשאיבה ידנית ללא תוספת של CO2. נהנתי מכל לגימה.

רציתי לנסות עוד כמה בירות מהמבחר, אבל השעה היתה די מאוחרת. אחרי עשר דקות  של התלבטות החלטתי לוותר. זה בהחלט המקום לבקר בו אם אתם מתכננים ביקור בבריסל.

בניגוד למקומות אחרים בהם ביקרתי, בבריסל יש המון חנויות בירה. במבט ראשון זה נראה טוב, אבל במבט שני אתה מגלה שרובן מתמחות יותר בלמכור לתיירים מאשר באמת בבירה. כל חנות מזכרות מוכרת בירה, באיזורי התיירות בעיר יש חנויות שמוכרות בירות בלגיות סטנדרטיות שניתן לקנות בסופר במחיר של פחות מיורו אחד במחיר משולש ויותר. מכל אלה צריך להתרחק. אבל כמובן שיש חנויות מדהימות, עם הצע שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר. אחת מהן היא Beer planet.

בחנות מבחר ענק של כמעט 1000 בירות, 90% מהן בלגיות, מסודרות על פי סוג במדפי עץ, שחלקם עקומים בכוונה. ברון, בלונד, מנזרי, טראפיסטי, מיוחד, למביק ועוד ועוד. השיטוט בן המדפים פשוט מתסכל. במדף קרוב לקופה היו גם בירות נדירות, אחת מהן שתפסה את תשומת ליבי היתה – דובל טריפל הופ, גירסא כשותית של בירת דובל בבקבוק 750 מ"ל שבושלה פעם אחת בלבד בשנת 2007. כשצילמתי את הבקבוק סיפר לי המוכר שלאחרונה חודש האתר של החנות וכולל את כל הפרטים על הבירות שנמצאות למכירה בחנות. אני ממליץ לכם לנסות אותו. את הטריפל הופ לא קניתי (55 יורו זה עדיין המון כסף), אבל קניתי כמה אחרות.

באותו הערב התקיים חצי גמר ליגת האלופות שבו צפיתי בבר מלא אוהדים ספרדים ומבחר לא רע של בירות בלגיות. את הבירות ששתיתי ועוד תמונות תוכלו לראות כאן.

לחיים,

דרור.

אחרי הביקורים בלובן ואנטוורפן, הביקור הנוכחי שלי בבלגיה הביא אותי למנה העיקרית (או לקינוח, אם חושבים על הבירות המתוקות), לבריסל.

נחתי ביום ראשון בשעות הערב ומיד גיליתי שפספסתי יום חג – open breweries' day – יום שבו המבשלות הבלגיות פותחות את שעריהן למבקרים ללא תשלום, כולל כאלה שלא פתוחות למבקרים בשום תאריך אחר. כדי לפצות על הפספוס, כך חשבתי, הלכתי לבקר במבשלה היחידה שהייתה פתוחה בשעה הזאת, Les Brasseurs de la Grand Place, ברו פאב (בר-מבשלה?) שנמצא ממש בכיכר Grand Palace, הכיכר הגדולה והמרכזית של העיר. מה אגיד לכם ? מבשלה כן (ראיתי את הציוד עומד יפה בצד), בירות בסדר, אבל הברמנים והמוזיקה ברקע לא שיתפו פעולה כשרציתי לשמוע עוד על הבירות. אחרי מנת טעימות של 3 בירות (6 יורו) וכמה תמונות, עזבתי.

בריסל ואיזור עמק הסן (Senne) הם איזורים בהם מיוצרת בירת הלמביק. אותה בירה, מוזרה, יש שיגידו מיוחדת, שכבר כתבתי עליה בעבר (ולא דברים טובים).  ברוב בתי הקפה והברים בעיר אפשר לראות המוני תיירים ומקומיים שותים למביק פירות כזה או אחר, לרוב של לינדמנס, Belle-Vue או Mort Subite. מבשלת מורט סוביט (מוות פתאומי) קיבלה את שמה מקפה-בר בעיר בשם A la Mort Subite, שנקרא על שם הסיבוב האחרון במשחק קלפים אותו נהגו עובדי הבנק הלאומי הבלגי לשחק במקום, בהפסקת הצהריים שלהם.

A la Mort Subite, הוא קפה שנפתח ב 1928 וכמו שהתמונה מראה, העיצוב שלו לא השתנה מאז – שולחנות עץ ארוכים, תקרה גבוהה ועמודים רומיים. אני ממליץ בחום לשבת בשולחן ארוך על בירה ולדמיין שהשנה 1928. במקום מוזגים מספר סוגי למביק מהחבית אבל אני ויתרתי ובחרתי בירה, שלא הכרתי, בשם Hapkin.

Hapkin, אייל בלגי בהיר חזק, 8.5%, על שם לורד בלגי מהמאה השביעית שהיה ידוע באהבתו לקרבות גרזן (אני מניח שהוא לא השתתף בהם…). הבירה נמזגה לכוס מתאימה, עם ראש קצף לבן סמיך, מיגוז גבוה, צבע זהוב צלול. הזכירה בטעמים את דובל ולמרות אחוז האלכוהול הייתה מאוזנת וממש מצוינת. ה best in show שלי בביקור הזה בבלגיה.

המלון בו ישנתי היה במרכז העיר, כחמש דקות הליכה מה Grand Palace ומ – דיליריום קפה, הבר שמחזיק בשיא גינס על מספר הבירות הרב ביותר, 2004 בירות. אני אחזור על זה שוב, כדי להיות בטוח שהבנתם. חמש דקות מהמלון שלי נמצא בר עם 2004 בירות ! דמיינו את זה… כבר ביקרתי בדיליריום פעם, לכמה שעות, אבל הפעם היה לי יותר זמן. במקום שלוש קומות. קומת מרתף – עם התפריט המלא של 2004 הבירות ועם לפחות 2004 תיירים בכל ערב. שם צריך להיות רק פעם אחת, כדי להגיד הייתי. בקומת הכניסה נמצא הדליריום taphouse, בר בירות בחבית עם 25 ברזים והמון צינורות ושעוני לחץ (הברמן סיפר לי שבקרוב הם מוסיפים עוד 15 ברזים). ובקומה העליונה – Hoppy Loft, בר בירות מרירות (כשותיות) ואם הזכרנו כשות, אי אפשר בלי בירות בוטיק אמריקאיות. מי אמר שבבלגיה אפשר לשתות רק בירות בלגיות?

היה שם את המבחר שפגשתי באמסטרדם, Anchor, Flying Dog, Great divide ו Left Hand. רובן בבקבוק ומעט מהחבית. הברמן סיפר שהם מקבלים את הבירות מהיבואן האירופאי שפועל בהולנד (הערה ליבואנים הישראלים – זו אומר שהבירות כבר עשו את חצי הדרך עד לאירופה, עכשיו רק נשאר להשלים את הדרך עד לישראל. מצד שני, סם אדאמס אין באירופה, אז לא תמיד אנחנו בצד המקופח). שתיתי TITAN IPA מהחבית, של מבשלת Great Divide מדנבר וקראתי לזה לילה.

אחד מאתרי התיירות המרכזיים בבריסל הוא ה Manneken Pis, פסל בדמות של ילד קטן משתין. לא ברור בדיוק מה מקור המשיכה לפסל, אבל המוני תיירים מגיעים ומצטלמים לידו. בדיוק לידו נמצא בר מוזר ומפחיד משהו בשם Le Poechenellekelder. עליו ועל שאר המקומות שביקרתי בהם בבריסל, בפוסט הבא.

 עוד תמונות כאן.

לחיים,

דרור.

ביום ראשון האחרון קיבלתי הודעה שטעימת בירה מתארגנת ליום שלישי. "אתה יכול להצטרף ? אתה יכול להביא בירות שאין בארץ?". "מה בתפריט?" שאלתי, "עוד לא ברור, זאת טעימה שמתארגנת תוך יומיים, תבוא". באתי.

כשהגעתי הוספתי את שתי הבירות שהבאתי לבקבוקים שהיו פזורים על השולחן בסלון של ברק. בסלון כבר ישבו מוכנים, עם פנקסים פתוחים, עוד שלושה חברים שדאגו לצרף בירות לטעימה. פרט לבירות היו שם גם סיידר תפוחים אחד ותמד, שיכר על בסיס דבש שהוא המשקה היחיד שמתמודד מול בירה על התואר של המשקה האלכוהולי העתיק בעולם. סידרנו את הבקבוקים לפי סדר הטעימה, מהחלשות לחזקות והתחלנו. את ברק הכרתי בטעימת הבירות עם ניימן, שם הוא סיפר שהוא מדרג את כל הבירות שהוא שותה באתר ratebeer. אז לא התעכבתי על העניין, הפעם רציתי להבין יותר על מה מדובר.

הטעימה התנהלה באופן הבא: פותחים בקבוק, מוזגים לכוס טעימה (בערך 100 מ"ל) אבל לפני ששותים, מדרגים. דירוג הבירה מתייחס למראה, לצבע הבירה, לריח, לטעם ולהתרשמות אישית. כל קטגוריה מקבלת ציון שמשוקלל כחלק מהדירוג הסופי. מהצד זה הזכיר לי את הלימודים לבחינות התואר הראשון. כולם בשקט, מרוכזים, כותבים במרץ למחברות. אלו שסיימו כבר לדרג משתפים רשמים עם האחרים. מהמחברות הם יעלו את הדירוג לאתר ויוסיפו לעצמם עוד בירה לרשימת הבירות שדירגו. ניסיתי להבין את הסיבות להפוך למדרג בירות.

זהו סוג של אוסף. בזמן שחובבי בירה אחרים אוספים כוסות, תחתיות, תוויות בקבוקים או את הבקבוקים עצמם, אוסף דירוגים הוא תיעוד של כל בירה שאי פעם שתית, בתוספת הרשמים שלך. היתרון על פני אוספים אחרים ברור, אוסף הדירוגים לא תופס מקום בבית. האם אפשר לדרג כל בירה ? כן, בתנאי שהיא ממבשלה מסחרית, כלומר לא בירות ביצור ביתי. הסיבה היא פשוטה, דירוג של בירה שאף אחד מלבדך לא יכול להשיג, לא עוזר לאף אחד. כל בירה מסחרית ? כן, כולל בירות נפוצות כמו גולדסטאר או מכבי. החבר'ה סיפרו שלפני שהם התחילו לדרג, הבירות היחידות מישראל שהופיעו באתר היו אלה, אבל מאז שהם מדרגים אפשר למצוא גם אחרות.

הבירות שטעמנו עצמן הן לא הנושא המרכזי של הפוסט, אבל אני רוצה להתעכב על אחת – Cantillon Lou Pepe Framboise. זוהי בירה מסוג למביק מהסדרה האיכותית יותר של מבשלת Cantillon, מבריסל, בירת בלגיה. בירות למביק, בכמה מילים, הן בירות שהתסיסה שלהן נעשית במכלים פתוחים והשמרים בשימוש הם שמרי פרא שנמצאים באוויר. התוצאה המתקבלת היא בירה חמוצה וקשה לשתיה ולכן מוסיפים לבירות אלה רכזי פירות כמו דובדבנים, פטל ופירות נוספים. את כל זה ידעתי גם לפני המפגש. אבל מסתבר שלא טעמתי למביק אמיתית לפני המפגש. בדומה לכל בירה שאני שותה, בשלב ראשון אני מריח את הבירה. הריח היה פשוט רקוב, כזה שלא מעודד טעימה. ניסיתי שוב, עדיין ריח מסריח. העזתי וטעמתי. הטעם היה נורא, של נוזל (אני לא קורה לזה בירה) חמוץ, אפילו מקולקל. לא יכולתי לשתות את זה, למעשה לגימה נוספת היתה גורמת לי להקיא. זה טעם נרכש, אמרו לי. קשה לי להאמין. מסתבר שהלמביקים של המבשלות טימרמנס ולינדמנס שאפשר להשיג בארץ, הן גרסאות מסחריות ומודרניות יותר של הלמביקים הבלגים, גרסאות קלות מאוד לשתיה. למזלי שאר הבירות בטעימה לא היו כאלה.

כל אחד מהחבורה בסלון, דירג מאות בירות. כדי להגיע למספרים האלה הם נפגשים פעם בחודש בערך וחולקים בירות שלא טעמו לפני. חוץ מטעימות משותפות, הם דואגים לדרג כל בירה שניתן למצוא בארץ, כולל הבירות הזולות והגרועות, שלא היו שותים אם לא הדירוג… אם זו בירה טובה או גרועה, היא שווה בכל מה שקשור לדירוג. פסטיבלי בירות הם עוד מקור לדירוגי בירות ובדיוק כזה התקיים ביום שישי בשר המשקאות בתל אביב. ביקרתי שם בסביבות 10 בבוקר (שעה מוקדמת למדי לבירה), טעמתי כמה בירות חדשות ומוכרות, ונעמדתי ליד הדוכן של י.ד. עסקים שהטעימו בק'ס כהה, בירה חדשה בארץ. אז נכנס ברק, התמלא חיוכים למראה הבק'ס כהה, טעם, פתח את הפנקס והופ - עוד בירה לאוסף.

לסיכום, נהניתי מהטעימה ואני שוקל להתחיל לדרג או לפחות לרשום את כל הבירות שאני שותה באתר. אחרי הכל, מקום לבקבוקים ריקים כבר כמעט לא נשאר בבית.

לחיים,

דרור.

בשבוע שעבר הייתי שוב באמסטרדם, בערך חודש אחרי הביקור הראשון. מייד עם הנחיתה הבחנתי בשינוי משמעותי, כבר לא קר! כלומר, הטמפרטורה ביום היא 15-16, עם הבלחות של שמש מדי פעם. זה אולי נשמע קר לאוזניים ישראליות אבל זה אומר שיכולתי לטייל בעיר בלי הציוד הקבוע של מעיל+כפפות+מכנסי גטקס+כובע צמר+מחמם צוואר. אני לא היחיד שהבחין בשינוי הזה, גם המקומיים והמארחים שלי העדיפו לסיים את ימי העבודה מוקדם יותר ולהספיק לתפוס קרן שמש מאוחרת. כשרשמי הביקור הקודם עדיין טריים בראשי וקוראי הבלוג אל מול עיניי, חיפשתי מקומות בהם לא ביקרתי בפעם שעברה, ואפילו מצאתי.

במלון בו ישנתי מזגו, פרט לבירות הסטנדרטיות, בירות של מבשלת בוטיק מקומית בשם Brouwerij 't IJ. למבשלה בירות בסגנון בלגי ותווית מצוירת של בת יענה, ביצה ותחנת רוח ברקע. אחרי בירור קצר באינטרנט, הייתה לי הכתובת, מרחק לא גדול מהמלון. עכשיו רק נותר לי למצוא זמן פנוי לביקור.

לא רחוק מהמלון בו ישנתי בביקור הקודם שלי בעיר, נמצא בר בירות בשם In de Wildeman (האדם הקדמון?). מכיוון שהיה ממש קרוב למלון, דחיתי את הביקור בו עד שכבר לא נשאר לי זמן לכך. הפעם ביקרתי בו כבר בערב השני. זהו בר בירות עם 17 ברזים ויותר מ 200 בירות מבקבוק. רובן הולנדיות ובלגיות אבל גם מעט אמריקאיות ואחרות. התמונות במקום ומספר חביות עץ בפינת הבר סיפרו כי במקום שכנה בעבר במשך שנים רבות מזקקת ג'ין. הבירה הראשונה שלי היתה IPA של מבשלת Wild Goose ממרילנד, ארה"ב (יש להם את האתר הכי קטן שאני מכיר,  רק תמונה אחת) שהיתה טובה, אבל לא טובה מדי, אח"כ הובגובלין, אייל חום אנגלי עם 4.5% שהיה מאוזן וקל לשתיה ולבסוף, בהמלצת המקומיים, כוכבת הערב. Christoffel Bier, בירה לאגר הולנדית בצבע בלונד עם מרירות מושלמת בזכות ה "Double Hopped"  – תוספת נדיבה של כשות מסוג Saaz . הבירה זכתה בעבר מספר פעמים בתואר "הבירה הטובה ביותר מהולנד".

באמסטרדם יש שתי חנויות בירה רציניות, The Cracked Kettle, בה ביקרתי בפעם שעברה ו De Bierkoning. החנות השניה נסגרת בשעה 19:00 בכל ערב, מה שמנע ממני לבקר בה בפעם הקודמת. אמרתי כבר שהולנדים העדיפו לסיים את יום העבודה מוקדם ?

בחנות (המון, אבל המון) בירות, מסודרות במדפים לפי ארץ המוצא. יש שם בירות הולנדיות מקומיות, מבחר ענק של תוצרת המדינות השכנות – בלגיה וגרמניה, בירות ממדינות סקנדינביה – שבדיה, נורווגיה ודנמרק (כולל בירות שראיתי לפני כן רק בשוודיה), בירות מאנגליה וארה"ב. בחנות מוכרים גם כוסות ומעט חולצות בירה ובנוסף, יש בה חצי קומת מרתף עבור בירות למביק וסיידרים בלבד. ההרגשה בחנות היא כמו בסניף של בלוקבאסטר (במובן הטוב), המבחר ענק ואפילו יש המלצות שבועיות של הצוות.

ביקשתי המלצות עבור IPAs מקומיות (אין כל כך הרבה) וביחד עם עוד שתי בירות אמריקאיות (Left hand – Sawtooth Ale ובירה עונתית DOGtoberfest של Flying dog) סיימתי את הקניות לארץ. 

בערב האחרון נסעתי לבקר במבשלה של Brouwerij 't IJ. המבשלה ניצבת ליד תחנת רוח הולנדית מסורתית, כשבצילה גן בירה קטן. השעה היתה כמעט חמש בערב, מזג האוויר היה נעים והגן היה מלא הולנדים שקפצו לשתות בירה אחרי יום עבודה, בדיוק כמוני. המקום מוכר רק בירות של המבשלה (Brewpub) והמבחר כלל Plzen - פילזנר עם 5%, Natte – בירה בסגנון דובל בלגי עם 6.5%, Zatte – בירה סגנון טריפל בלגי עם 8%, IJWit – בירת חיטה הולנדית עם 7%, Columbus – בירה חזקה (סגנון לא ברור) עם 9%. המוזגת הציעה לי IJWit, לקחתי. למרות היותה בירת חיטה היא היתה טובה, עם מרירות מורגשת. תוך כדי השתייה, דיברתי עם המוזגת ושאר הצוות שהיו מאוד נחמדים בהתחלה.

שאלתי על פשר התווית. שם המבשלה (IJ) נשמע דומה למילה ביצה בהולנדית, ומכאן בת היענה, לה הביצה הגדולה ביותר. שאלתי אם אפשר לסייר במקום, אבל נעניתי בשלילה. סיורים נעשים רק בימי שישי. בשלב זה הייתי מוכן לבירה נוספת. אחת מה Zatta או ה Natta לא היו, אז ביקשתי Columbus, בתקווה שזהו פייל אייל, סגנון אמריקאי אהוב. עכשיו הם כבר היו פחות נחמדים וביקשו שאעמוד בתור… לא ויתרתי, המשכתי לדבר עם בעל המבשלה, שעמד מאחורי הבר ושתף כוסות. הוא סיפר שהם מבשלים פעמיים – שלושה פעמיים בשבוע, כל אצווה (באץ') של 2000 ליטר, בעיקר פילזנר, אבל גם Natta. כשסיפרתי ששתיתי את הבירה במלון, הוא שאל אם יש במלון היינקן, כי היינקן הם המפיצים של הבירה בבקבוקים באמסטרדם. השיחה עזרה ומזגו לי Columbus, שהתגלתה כלא פייל אייל אבל הייתה טובה. אחרי שתי מנות גבינה וביצה קשה (זה האוכל היחיד שהיה שם), כמה תמונות והטלת מימיי, המשכתי בדרכי.

מקום אחד שאליו כן חזרתי היה Beer Temple ,בר הבירות האמריקאיות – אין הרבה מקומות באירופה עם מבחר בירות אמריקאיות כזה. הברמן הפתיע וזכר אותי, אפילו זכר שאני מישראל. המקום היה די ריק, "מזג האוויר מבריח את כולם לטייל ברחובות" אמר "אף אחד לא רוצה לשבת במקום סגור". אחרי שליש Doogie style של Flying Dog, פייל אייל אמריקאי, עם dry hopping בכמויות ענק, הגענו לדבר על ישראל, יהודים ו… פסח. את זה שאנחנו אוכלים קרקרים (לך תסביר מה זה מצה) במקום לחם במשך שבוע, לקח לי רבע שעה להסביר. אבל כשהגעתי לחלק שגם בירה אסורה בשבוע הזה, הוא היה בטוח שאני משקר. אחרי עוד קצת הסברים על למה בירה היא חמץ (היא עשויה משעורה) הוא השתכנע. "אבל כל זה מתחיל בשבוע הבא", הרגעתי אותו וסגרתי את הנושא או כך לפחות חשבתי. "יש לי משהו בדיוק בשבילך", אמר והסתובב, "בירה מאורז" אמר והראה לי בקבוק. הבירה נקראת סמוראי והיא של מבשלת Great divide מדנוור. זו בירת אייל בהירה, לא מסוננת וקלה לשתייה. האורז, קראתי אח"כ באתר של המבשלה, הוא תוספת לשאר המרכיבים, אז כשרה לפסח לצערי היא לא.

כשביקשתי חשבון ועמדתי לצאת נתן לי הברמן עוד בירת סמוראי לדרך, "על חשבון הבר". הבטחתי לו שאם או כאשר אשוב לאמסטרדם אביא לו בירת בוטיק ישראלית. נפרדתי לשלום, יצאתי לרחוב והחלטתי ללכת ברגל עד למלון. במזג אוויר כזה, זה פשוט כיף.

עוד תמונות של בירות (beer porn) פה.

תחזיקו מעמד, עוד יומיים חוזרים לשתות בירה,

דרור.